הרב דביר דפק על השולחן וראיתי את השרירים שלו דרך הכותנה הלבנה של החולצה
המכופתרת. כל העיניים של הבנות עליו אבל אולי רק אני רואה ברזולוציות כאלה. אני יכולה
לעשות כאילו אני מנמיכה את הווליום והכל שקט ואפשר להתרכז במה שרוצים, בלי כל הרעש.
לפני שהנמכתי אותו לאפס שמעתי משהו על תשובה, שהיא חזרה לעצמיות. לרגע אני מורידה
את הראש, קוראת את הקשקושים על השולחן: שמיניתשעא אימפריה, איי לאב יזראל. אני
מוסיפה: ממעמקים קראתי אלייך בואי אלי. יד גברית עם פלומת קטיפה חומה ודקה נוחתת על
השולחן שלי, קרובה אלי מאוד. ״אתן רואות בנות! רחל הבינה!״ הוא רועם ואני מריחה עליו
דאודורנט של בנים. הוא מצביע על הכיתוב, ״ממעמקים היא קוראת לנשמה שלה!״. אחר כך
הוא ממשיך ואומר שאנקה את זה מהשולחן כי זה רכוש האולפנה.
אני מוחקת מהר, בכוח, שהרב יראה. מוחקת וחושבת על כל הבנים שקראתי את המכתבים
ששלחו לחברים מקשיבים, על זה שהם נכשלים בשמירת הברית.
אולי גם הרב דביר נכשל.
אולי הוא מהאלה שעונים.
אולי הכשלתי פעם מישהו. הרב אמר שזה כמו רצח.
עם אולי דם על הידיים אני מושכת בחצאית, אמא העירה לי עליה הבוקר.
אחר כך בהסעה חלמתי שאני עומדת על במה, מול אודיטוריום גדול, כמו שיש באולפנה
והאולם מלא. אני עומדת עם החצאית שאני לובשת עכשיו. שחורה, צרה. רגילה. וכולן לוחשות
תמשכי קצת תמשכי קצת
אז אני מושכת. וכמו שיש קוסמים כאלה ששולפים מהפה שרשרת מפיות צבעוניות שלא נגמרת
לעולם אני מושכת ומושכת והחצאית לא נגמרת. והבמה הולכת ומתמלאת בנוזל שחור שהוא
בעצם החצאית שלי והיא גולשת מהבמה אל הקהל ובולעת את כולן כמו גלים של ים בלילה.
והאולם נעלם ויש שמיים מעלי ואני צפה בתוך השחור, ומתחילה לשחות אל החוף. היה שם
מישהו על החוף, בן.
הרב דביר דופק על השולחן שוב וגם בלי שהוא דופק יש שקט חם וכהה.
הוא סוקר אותנו בעיניים שלו, הן ירוקות, והוא יוצר קשר עין עם כמה מאתנו, אני רואה את
קפיצת הלב שלהן. )אני יודעת איך זה נראה כי פעם לפני מקלחת הסתכלתי על עצמי בדיקנות
מול המראה והיתה לי קפיצת הלב(.
פעם הרב דביר אמר ששיר השירים זה קודש קודשים. הוא אמר שרבי עקיבא אמר. חשבתי
שהוא סתם אבל כשהגעתי הביתה בדקתי בויקיפדיה והוא צדק. וכשקראתי את זה בערב
מהסידור, ידעתי שגיליתי סוד. כולן בסוף חושבות את מה שאני חושבת גם, מרגישות את אותו
הדבר. יכול להיות שהן פחדניות יותר ממני )ממי הן מפחדות, מעצמן, מהשם, מהרב דביר(,
אבל אני רואה. את הסומק המטפס בצוואר התנועה הפיצית פיצית בגב המקומר כלפי השולחן –
המצמוץ הפתאומי המרוצה. והן מרגישות אשמות או מפחדות אולי מבולבלות. כי לעזאזל זה
הרב והוא נשוי אני חושבת והוא זקן בן שלושים וחמש אבל יואו איך בא לי כזה בעל, בול.
והן לא יודעות את הסוד. קודש קודשים אני רוצה לצרוח להן להפוך על מוריה המסמיקה את
השולחן שלה, הכי נקי בכיתה להגיד לה: קודש קודשים הגוף שלך העורג הכולא בתוכו נשמה
מתגעגעת. נכון, זה מרגיש כמו יען בכלוב.
ואולי באותו היום אבוא לרב דביר, אדפוק לו על השולחן הכבד
אסקור את פניו בעיניים שלי, הן כחולות, ואגיד לו בלהט כשלו
ממעמקים קראתיך, הרב דביר.
