ערב טוב,
כבר כמעט שמונה שנים אני מנסה לכתוב את הסיפור על אותו יום בו ענת, אחותי הקטנה נפטרה.
מישהו אמר לי שאם יודעים איך הסיפור נגמר הכתיבה אמורה לזרום ועדיין, קשה לי ליצוק את המילים בשפה החדשה שנגזרה עלינו כדי לדייק את דמותה מלאת החיות.
אני משחזרת בראשי את חדרי ילדותנו עמוסי הספרים. חוזרת אל הדפים שהצהיבו ואל הסימונים השונים ולא מוצאת את המילים להתחלה רק הסוף נותר ברור וסופי וכואב ובלתי נתפס.
אומרים שכל עוד מדברים על אדם הוא לא באמת מת ואצלנו מדברים על ענת כל הזמן כשאנחנו יחד אבל כשאני לבד קשה לי כבר לזכור את צליל קולה.
ענת השאירה "חותמת אישית" אצל כל אחת ואחד שפגשה ואני מודה לאנשי למכללת ספיר
לנשיא המכללה פרופסור עמרי ידלין,
ראש המחלקה לתרבות- יצירה והפקה דוקטור עמרי הרצוג לנורית רוט שעמדה איתנו בקשר רציף
וליוזמת התחרות- פרופסור נורית גרץ
תודה על ההתגייסות המידית הכמעט משפחתית אפשר לאמר ושיתוף הפעולה ליצירת תחרות כתיבה על שמה של ענת.
כבר כמעט שמונה שנים שהלב שלנו ער גם כשהגוף ישן. שינה טרופה, רדופה חלקיקי תמונות מפסיפס חייה.
כאן היא קטנה, עומדת זקוף כשאבא שלנו קולע לה צמות בבוקר ושם היא כבר בת עשרה במנהטן ואיך אפשר בלי חוויות מהצבא שם שירתה כמורה חיילת וככזו הכירה את השבילים וחלוקי האבן במדבר יהודה ומשם לימודים באוניברסיטת קולומביה, חזרה לארץ ונסיעה כשליחת הסוכנות היהודית לאוסטרליה
ובמהלך ימי השבעה על אחותי הקטנה פגשנו את אלו שהכירה בכל אותם צמתים ושתינו בצמא עוד ועוד סיפורים על אותה חותמת אישית שהשאירה בליבם.
ענת הייתה ילדה טובה.
היו לה עיניים בצבע מיוחד שחייכו רוב הזמן ועם אותן עיניים היא גמעה מרחקים ונופים, קראה בספר הספרים ובספרי חול.
היא קבעה את ביתה בנגב שם חלמה להמשיך את דרכו של הזקן ולעסוק בחינוך.
מתוך הצורך והרצון להשאיר עוד ועוד חותמות ל"אני מאמין" של ענת הקימה אימא שלנו את עמותת ענת- עידוד נטיעות תרבותיות בנגב במטרה להיות פה וגב תומך למיזמים בנגב.
היא דגלה בפלורליזם והייתה מיום לידתה פמיניסטית מהסוג החדש, זה שלא מתכוון להתנצל
וכבר כמעט שמונה שנים אני משתוקקת לשאול אותה מה דעתה על השיר של קרולינה, קמפיין מי טו החדש של יהונתן גפן או המלצה לחנות בוטיק כי למרות שאני האחות הגדולה, לענת תמיד היו תובנות מרתקות.
ענת האמינה באלוהים. שמרה על מצוותיו, הכתיבה הייתה חלק מחייה ולכן לא הופתענו כשחיברה נוסח חדש לברכת המזון- וכך רשמה:
"ברוך שברא לי עיניים, ידיים, אוזניים, חך ודעת
ליהנות מכל סוגי המזונות בעולמו הנפלא.
ידיים- לחוש את הקטיפה והקוצים,
הגס והעדין, ללטף עולל ברגע אחד
וברגע שאחריו לעדור ערוגה בשדה"
ענת נפטרה ביום השמיני ללידת בנה הבכור. שבועיים לפני חגיגות יום הולדת 33.
שניות ספורות לפני שנשמה את נשימתה האחרונה בדקה שהעולל, בנה שאהבה מהרגע הראשון, זה שקראה לו סיפורים בשפות שונות בליווי מוזיקה במהלך תשעה ירחי לידה עטוף ומוגן בידיו של אביו.
ובנה יחסר אותה כל ימי חייו ואולי הוא יהיה זה שיצליח לכתוב את אותו הסיפור שאני לא מצליחה להשלים.
ואנחנו, בני המשפחה והחברים שהפכו למשפחה נמשיך להזכיר לעולם את יופייה תוך שגרת חיים בצילו של האובדן.
