אתם שם, מרחק שלשת רבעי שעה נסיעה .
אתם מטווחים. מקימים חמ"ל. מארגנים את חייכם בשגרה מטורפת אבל קיימת. כזו שמאפשרת התמודדות עם הבלגן סביב.
המתח, הדאגה הקיומית לבני המשפחה, הפחד מאי הידיעה, גם מסביב ערפל של מציאות. מה קורה? עד מתי?
כל החושים ב"היכון" שמיעת הבומים ( שלהם / שלנו ), האזעקות, הצעקות, מראה ההרס ומבט העיניים של הסובבים, ה"היכון" לתפקד נכון ובזמן,
איך מקבלים החלטות במצב הזוי ולא ברור. החלטות תמיד לזמן של הווה או עתיד נראה לעין. במיוחד קשה לאלה שרגילים לחשוב לטווח ארוך.
רובכם, בלי שבקשתם, הפכתם מודל להתנהגות.
ואני מאד קרובה פיזית תוהה מה איך ואיפה אני יכולה לעזור. מתסכל. גם לשאול לשלומכם כל הזמן מתחיל להיות מציק. נבנה תכנית הפעלה לזמן חרום, אני חושבת לעצמי. נהיה מוכנים ל"פעם הבאה" – כותבת ולא מאמינה כמה פסימית הפכתי להיות.
