באזכרה של ענת – חברת הכנסת רחל עזריה אמרה את הדברים הבאים:
לידת משה
משה רואה עוול עושה
בורח.
הבלתי אפשרי הוא אפשרי.
והפחד, וחוסר האמונה.
מצוות האמונה
יעקב
ננסה לבדוק את התנהגות עם ישראל ברגעי האימה, ברגעים שדורשים מאיתנו להיות חזקים, ברגעים שבהם צריך לעשות את הבלתי אפשרי.
לידת עם ישראל מתחיל באברהם אבינו. לך לך מארצך וממולדתך. זאת ההתחלה, יש שם ציפיה, יש אתגר, אבל הקבה הולך איתו יד ביד.
אין פחד מצמית מלבד נסיונות של הקב"ה.
אני חושבת שרגע הפחד הראשון בתוך תחושת אחריות לעם הוא בחזרתו של יעקב מלבן, והמפגש המחודש שלו עם עשו.
יעקב בורח, עוד נפגוש בריחות אחרות בהמשך.
הוא יודע שהוא גנב את הבכורה וזה יושב עליו כל הזמן הזה. הוא מאוד חושש מהחזרה. ואז הקב"ה אומר לו לחזור. ואין לו ברירה. הבריחה נגמרה. והוא חוזר. משקשק.
בראשית לב ד עד יג
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. ז וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים–לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ–וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק: יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ–וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ–פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב.
הצילני נא. הוא ממש ממש מפחד.
הוא מתמודד עם הפחד שלו, עושה כל מה שצריך, ושורד. והאמת היא שזה מעניין כי המפגש עם עשיו הוא בעיני מפתיע:
א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. ג וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ. ה וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים, וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה לָּךְ; וַיֹּאמַר–הַיְלָדִים, אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ. ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ; וְאַחַר, נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל–וַיִּשְׁתַּחֲווּ. ח וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ. י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי: כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים–וַתִּרְצֵנִי. יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח.
הוא דורש שעשיו יקח אולי בגלל שזה יושב עליו.
הוא מתמודד עם המציאות. עומד ברגליים רועדות אבל מישיר מבט ועושה את מה שצריך.
הסיפור של יעקב בעיני הוא סוג של פרומו לסיפור של משה.
נחזור לזה.
סיפורו של משה.
קודם כל אני מאוד אוהבת את משה. בעיני הוא המנהיג בהא הידיעה. דמות מופת שככל שאני הופכת בה יותר אני רק מתרגשת להיות חלק מהעם שזאת הדמות המנהיגותית שלו.
הולדתו של משה. הבלתי אפשרי אפשרי. הטקסט והסאב טקסט.
שמות פרק ב פסוק ב עד ו
וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ווַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.
מכה מצרי בורח בגלל אחיו
וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר
הקבה אומר לו לחזור. סיפור הסנה.
שמות פרק ג ו עד יא
ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ–אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.
שמות פרק ד פסוקים י עד
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. יאוַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר–הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה. יב וְעַתָּה, לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.
הקבה כבר חוטף קריזה. אתה המנהיג וזהו.
המנהיג שלא בטוח בעצמו, המגמגם המתלבט. זה שצריך דחיפה, ומצד שני יודע בעומק מבפנים שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. לכן הוא באיש הנכון למנהיגות.. אבל הוא באמת משקשמק מבפנים. רועדות לו הרגלים.
רגע הפסקה להשוואה.
שניהם בורחים כי האח שלהם רוצה להרוג אותם. אח באופן חלקי. אח שהוא מנהיג או הולך להיות מנהיג של עם אחר.
בורחים מגיעים לבאר. פוגשים את האישה שלהם לעתיד.
חיים שם לא רע סהכ, עד שהקבה אומר להם לחזור. בשביל שלב בתהליך הלידה של העם. המעשה שהם אמורים להנהיג מפחיד אותם בפחד מצמית. והם צריכים לעמוד בו.
המתח בין הפחד והתחושה שאי אפשר, לבן הידיעה הפנימית שהבלתי אפשרי הוא אפשרי ממשיכים ללות אותנו כעם. זה הסיפור המרכזי של 40 שנה במדבר.
ואולי הרגע שהכל מתמצה בתוכו הוא הרגע שבני ישראל עומדים על שפת ים סוף:
ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. יד יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. {פ}
טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה. יז וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם, כִּי-אֲנִי יְהוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה. כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם. כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
הרצל אחרי משפט דרייפוס
ביומניו, שנכתבו כבר בתקופת פעילותו הציונית, מציין הרצל כי בשעתו עלה בדעתו שאולי ניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי התנצרות המונית (הוא מציין כי מנהיגי היהודים, והוא עצמו, לא היו אמורים להתנצר). אך רעיון זה, שחלף במוחו גם נדחה במהרה, ולא היו לו שום תוצאות מעשיות.
בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – בייחוד אני – יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסייה יישארו בעצמם בחוץ – תרומם את כל העניין ותשווה לו קו של כנות רבה.
- ν "כתבי הרצל", כרך ב', יומן א', עמ' 14, (בעריכת מזכירו האישי ד"ר רפאל שאול לנדאו)
הרהורים דומים עלו בדעתו גם באשר למשפחתו, במכתב למוריץ בנדיקט הוא כותב: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר". אך רעיונות אלו נדחו מיד: אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי" ובהמשך: "שנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה… יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות". רעיונות אלה לא קרמו מעולם עור וגידים וביומנו מציין הרצל עד כמה אין בהם ממש.
האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת – ועמה גם אני. …. בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה – והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק – אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תוכניתי הספרותית הזאת. לפי התוכנית היה שם הרומן "שמואל כהן", ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתוכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים.
- ν "כתבי הרצל", כרך ב', יומן א', פריז, אביב תרנ"ה (1895) סמוך לשבועות
הדעה המקובלת היא שמודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים המתחדדת דווקא בעת המודרנית הועמקה כאשר סיקר את האנטישמיות הצרפתית ואת משפט דרייפוס כשליח הנויה פרייה פרסה בפריז. על פי חלק מהחוקרים, הרצל, שהיה עד לצעקות ההמון "מוות ליהודים!" בעת הסרת דרגותיו של דרייפוס. הרצל פרסם את טקס ההשפלה בעיתונו וסיפר שההמון שהביט מבחוץ קרא לעבר דרייפוס: "מוות לבוגד". רק כארבע שנים לאחר מכן, סיפר הרצל כי במקור היו אלו קריאות "מוות ליהודים!" והמערכת הפחדנית (לפי ביין) שינתה את הדברים בהוצאה לאור. מה שהטריד את הרצל בצרפת – שבה היה מספר היהודים מועט – היה כי בשעת שערורית השחיתות הקשורה בפרשת פנמה השתרבבו לפרשה שמות של בנקאים יהודים וכתצאה מכך נוצרה אווירה כלפי "היהודים המוכרים את צרפת". בעקבות האירועים הללו שוכנע הרצל שהיהודים יצליחו לשרוד רק כאשר יעזבו את הגולה (אירופה האנטישמית) ויקימו מדינה יהודית ריבונית ועצמאית. כך החל להתגבש אצלו הרעיון הציוני-המדיני. במהלך ניתוחו זה של הבעיה היהודית, היה הרצל הראשון להעלות על הכתב את רעיון שואת יהודי אירופה.
ייסוד הקונגרס הציוני ומוסדות ציוניים
בשנת 1897, במטרה לאחד את כל הכוחות הציוניים, ובמטרה לזכות לשיתוף פעולה של חובבי ציון, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, בעיקר במזרח אירופה, בעקבות פרסום ספרו "מדינת היהודים" ועקב כישלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להגשמת הרעיון הציוני. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת, והוא היווה מוסד חקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית.
בכינוס הקונגרס, בהקמת הארגונים הציוניים במסגרתו ובתעמולה לרעיון הציוני שגרר בעקבותיו, הציב הרצל את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. כך אישר הקונגרס הראשון את תוכנית בזל שקראה להקמת בית ליהודים בארץ ישראל בהסכמת מדינות העולם, וביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית.
על כינוס הקונגרס הראשון כתב הרצל ביומנו: "אם הייתי מסכם את קונגרס בזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, הכול היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכול יסכימו."
התנגדות לפועלו
ראשי המתנגדים להרצל היו יהודים חרדים, חלקם ממניעים דתיים, ומחשש שהדבר ישפיע לרעה על צביונו הדתי של העם. וחלקם מפני שראו בציונות דחיקת הקץ, וטענו שרק בואו של המשיח יביא את היהודים לארץ ישראל. לטענתם היה הרצל כמעין 'משיח שקר'.
מהצד השני התנגדו להרצל אנשי הבונד שטענו שהציונות לא תפתור את בעיית היהודים, ועל היהודים להשתלב בתנועת הפועלים הבינלאומית. על קשיי התמרון בין בתי המלוכה של אירופה ואסיה באווירת חוסר האמון כלפיו, כותב הרצל ביומנו (2 ביוני 1901):
"כאשר תקום פעם מדינת היהודים, יראה הכול זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון ישר, שבכל זאת היה זה דבר מה, כאשר עיתונאי יהודי מחוסר-אמצעים, ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגין על הדגל הזה בקומה זקופה".
אם תרצו אין זו אגדה. הבלתי אפשרי הוא אפשרי. צריך \לשכנע את העם בזה.
בנימין זאב
רבקה מיכאלי
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יאיר רוזנבלום
תשטוף את העפר מן העינים, בנימין זאב
תשטוף את העפר מן העינים, שים יד על הלב
ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?
אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה
יהודי כל כך רזה – מאיפה יש לו כח להיות חוזה?
תביט אלי ישר אל העינים, בנימין זאב
תביט אלי ישר אל העינים, כמו אבא אוהב
ותגיד לי כמה רצית, כמה בכית, כמה שתית
אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה
יהודי כל כך רזה – מאיפה הוא לוקח כח למסע הזה?
תשתה אתי כוסית אחת לחיים, בנימין זאב
תשתה אתי כוסית אחת לחיים, תפתח את הלב
ותסביר לי איך לא נפלת, לא התבלבת, איך לא כשלת
אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה
יהודי כל כך רזה – מאיפה יש לו כח להיות חוזה?
בנימין זאב, לגנב העברי הראשון כבר ניכו את השליש
ובלילה מלכה עבריה משוטטת בכביש
ושוטר עברי ראשון מבריח לכלא חשיש
(רק דרך אגב כדי שתדע – ואם תרצה, אין זו אגדה)
תשטוף את העפר מן העינים, בנימין זאב
תשטוף את העפר מן העינים, שים יד על הלב
ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?
אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה
אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה
יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה
יהודי כל כך רזה – מאיפה יש לו כח להיות חוזה?
הדיאלוג בין חוסר האמונה, האוי הכל גרוע, חוסר האונים, והמנהיג הגדול, שידע שהבלתי אפשרי הוא אפשרי.
וזה מתח שקבוע אצלנו בעם.
תקופת ההמתנה, האחרון יכבה את האור.
בשביל מה הקמנו מדינה.
תפקידי הדורות. הבלתי אפשרי הוא אפשרי.
ואז השיר של הרצל.
