אנו חוגגים את חג האורים. במצווה המרכזית של החג, ההלכה קובעת כי מצוות הדלקת נרות חנוכה הקרויה "מצוות נר איש וביתו", שמה דגש, על ביתו של האדם ומשפחתו, אך במקביל, קובעת את מיקום ההדלקה "בפתח ביתו מבחוץ": "נר חנוכה מצווה להניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים". כלומר, מצוות ההדלקה אינה מסתפקת בכך שנאיר את הבית פנימה, אלא אנו נדרשים להפיץ את האור כלפי חוץ, ולחלוק אותו עם המרחב הציבורי.
הערב מדליקים נר שמיני של חנוכה, שנקרא גם "זאת חנוכה" לפי הפסוק: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר, פרק ז', פסוק פ"ד) ונחשב על ידי רבים מהפרשנים ליום החשוב ביותר בחנוכה. המהר"ל מפראג משווה את היום השמיני של חנוכה ליום בו מביאים לבריתו של אברהם אבינו את התינוק הנולד.
ענת, שנפטרה לפני כחמש שנים, בדרכה לברית המילה של בנה, האירה את סביבתה בחייה ולאורה אנחנו נפגשים גם הערב. אני מרגישה החמצה על כך שלא זכיתי להכיר את ענת באופן אישי. שכן, כל מי שהכירה מדגיש את החיוך הכובש ואת האור שהפיצה סביבה.
בית המדרש "עיתות" והקבוצה המטיילת "דרכי ענת דותן", הן חלק מפעילויות המאפשרות לקבוצות רבות בחברה הישראלית לגלות דרכי חיים ונתיבי מולדת.
המקום שדרות והנושא אוכל אתיופי, הולמים את ענת, שכן ענת השקיעה במעורבות חברתית כדרך חיים ואף הובילה במכון "ראות" את פרויקט "מדד הקירבה של העם היהודי".
הערב אנחנו משיקים ספר בישול מיוחד לזכרה של ענת, שהרי אין כמו מזון לקרב בין אדם לרעהו.
לאחרונה, נשאל אחד השפים המובילים בארץ, איזה אוכל הוא מבשל לילדיו, והאם הם אוכלים מאכלי גורמה? הוא השיב לא! ילדיי אוכלים את הבישול הביתי והטעמים שהבאתי מבית אמא. הקציצות המיוחדות ליום שישי בצהריים, הדגים מהסיר והחמין של שבת. כך ילדיו, אמר, כשיגדלו ייזכרו בבית אבא ואמא דרך אותם טעמים וריחות, שהוא זוכר מבית אמו וסבתו.
בישול הוא נחמה! מרגיע ומחזק כאחד.
אחיותיי לעדה האתיופית, הבאתן אתכן ניחוחות, צבעים וטעמים מארץ אחרת, לא ויתרתן, ושמרתן על המאכלים המופלאים שמייחדים ומיוחדים לכן, והם חלק מזהותכן. הספר פותח לנו שער למטבח עשיר, שהיה סגור עד כה בפנינו. ייתכן ויוסיף למדד הקירבה בעם היהודי שענת הובילה.
ב1991, ימי "מבצע שלמה" גרתי בירושלים ליד מלון שלום, שהוסב למרכז קליטה. בשבועות הראשונים, כשכנים, נרתמנו לעזור בחלוקת הארוחות.
כחלק מחבלי הקליטה לא נערכנו נכון להרגלי האכילה. וכך, מכל עבר ושולחן שמעתי את מילת הקסם: "אינג'ירה?!". היה בשפע, לחם, גבינות ושוקו, ובצהריים שניצל, וקטשופ. אבל אינג'ירה לא היה.
על קהילת יהודי אתיופיה שמעתי לראשונה בתחילת שנות השישים, ימי שלטונו של הקיסר היילה סלאסי, כשחברתי הטובה מגן הילדים נסעה עם הוריה לשליחות בחבש, לסייע בהקמת בית חולים. ובבגרותי, נחשפתי לספרה של יעל כהנא, "אחים שחורים". הוקסמתי מהעובדה שיש קהילה רחוקה שמקיימת את המצוות כפי שכתובות בתורה.
אני מעריצה גדולה של מדינת ישראל שבהחלטת ממשלה הביאה אתכם, אחיותינו ואחינו, לארץ ציון וירושלים.
חג החנוכה הוא מהנפלאים והיפים באירועים בדברי ימי עמנו. בימי החשמונאים, יוונים נקבצו עלינו, פרצו חומות מגדלינו ואבדה עצמאותנו. גבורת המכבים חיזקה את הלב היהודי בעת צרה.
אתם תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, במשך תקופה ארוכה הגנתם בגבורה על חומות מגדלינו. הנרות שנדליק היום, הם גם לציון גבורתכם והכמיהה של עם ישראל לדרור, לביטחון ולשלום.
כתב הרב קוק: "צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."
אני מאחלת לכן שתמשיכו לשלב בין הפנים לבין החוץ, ולהאיר את סביבתכן הקרובה. גם באורה של ענת.
חג חנוכה שמח!
