אתמול, בעוד הקסאמים והפצמרים ושמות הנפץ שמשתקים את חיינו נופלים על שדרות קמה בחורה צעירה, הילה פרץ, וקראה לשפיות בתוכנו.
"השתיקה שלי זו הצרחה הכי גדולה שבי.."
לפני יומיים החלטתי לא עוד.
וכמה כיף לדעת שאני לא לבד!
הערב הזה אני לא צועקת, הערב הזה אני לא מוחה, הערב הזה אני מתעקשת, מבקשת, מזכירה הערב הזה אני מודה. לך , לך , לכן לכולם על שהצבעתן ברגלים ויצאתן מהאדישות.
על שיחד אנו מזכירות לכולם שהקול השפוי מבקש להישמע, מבקש לחזור ולחדור לכל אותם הלבבות שלרגע איבדו את הדרך.
כמה קל לשנוא, כמה נכון לאהוב.
כמה אתגר יש בלדון לכף זכות, לשפוט כל מקרה לגופו ולא לבצע הכללות.
כמה פשוט להיגרר אחרי המון זועק.
אז מה??? אז נוותר? נרים ידיים? נכנע לחוסר מוסר, לאיבוד הערכים?
נסייע לחברה שלנו להמשיך להדרדר במדרון התלול כאילו אין לנו מספיק נושאים הזועקים לטיפול?
אנחנו כאן הערב הזה כדי לזכור ולהזכיר כמה כח יש לנו וכמה חשובה הדרך. אנחנו כאן כדי להראןת שאפשר אחרת, מוכרחים לנהוג אחרת. משדרות תפתח טובה אנחנו נשות ואנשי שדרות והסביבה בוחרים באנושיות-עוצרים את ההסתה והגזענות.
אסיים בציטוט
" לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה,שבמקום להילחם בחושך עלינו להגביר את האור"(א.ד. גורדון)
תצטרפו לקמפיין שלנו ותעזרו לנו להפיץ אור.
ודברים מהלב שנכתבו לסיכום:
המצב סביבנו רק מחריף, אבל בזכות הבחירה לעשות יחד, ובזכותכןם, אתמול יצאנו מחוזקות. עם תקווה שיש מקום לשנות, שהחברה והקהילה שאנחנו מאמינות בה ניצחה ניצחון, קטן אך קריטי, במלחמה גדולה על הדרך.
שיש איתנו ובתחושותנו הרבה א-נשים טובים וסובלנים שמבינים את מורכבות המצב ולא מסכימים לבחירה הבלתי אפשרית בין ביטחון וערכים. בין ביטחון מדיני וחברה אזרחית. ומוכנים לפתוח את הלב, לצאת מהבית ומהפאסיביות ולדבר.
הרגשנו שלנוכחות וההתאחדות שלנו אתמול היתה משמעות גדולה גם עבור הנוער, הצעירים ונעדרי תקווה רבים אחרים בקהילה. שבעיקר הקשיבו ונחשפו לקולות ואמירות חדשות ומורכבות ברגעים הרגישים ביותר.
בינתיים המציאות מכתיבה שזוהי יריית פתיחה ולא סוף.
